אֶבֶן קְטַנָּה מִבָּאָבִּי יָאַר

מבאבי יאר דרך אבן קטנה לנאום רות בונדי

ידיד טוב בשם בוריס גרשוני, שהכיר את עברי כילד מוסתר בתקופת השואה, שלח לי בדואר האלקטרוני סרט בעל הכותרת "בָּאָבִּי יָאַר". הוא חשב שזה אמור לעניין אותי. ואכן הצפיה בסרט המיוחד הזה, השיבה לנגד עיניי כמה וכמה מראות יוצאי דופן. בתחילת הסרט, גיבורת הסרט (נורה) בשובה לקייב עיר הולדתה, שבה אל מקום בור ההריגה, מהיכן שנמלטה מבין המתים משאירה מאחוריה את בנה שנורה למוות. הסרט נע במסלול עבר – הווה. בערך בדקה 11:30 מרימה נורה, כמה אבנים קטנות במקום ונזכרת... זה החזיר אותי אל אבן מיוחדת בעברי.  על האבן הזאת, נכתב פרק בספר האוטוביוגרפי שלי "ז'קי וז'נו מסע בשחור לבן" (עמ' 106)

אבן קטנה מהגינה

כשנסעתי לניו-יורק ב- 1991, לכנס הבינלאומי של ילדים שהוסתרו במלחמה, החלטתי לנצל את ההזדמנות לאחר כעשרים שנים ולהיפגש בדרך, שוב עם המשפחה שהסתירה והצילה אותי בחווה שלהם בבלגיה, במלחמת העולם השניה. לקחתי איתי מצלמה ויש כיום איתי מספר צילומים מרגשים ביותר באלבום התמונות. ביום שנסעתי, נפרדתי מג'ודי בת זוגתי ומבתנו ענבל. ענבל ליוותה אותי לדלת הבית המשותף שלנו, נשקתי לה לשלום, וממש ברגע האחרון, לקחתי לי באופן ספונטני, אבן קטנה מהגינה, ושמתי אותה בשקית פלסטיק בתוך התיק.

בתי השתוממה למעשה המוזר שראתה ושאלה לפשר הדבר? "אינני יודע", עניתי לה, "אני פשוט הרגשתי שאני חייב להביא להם, לחווה בבלגיה את האבן הזאת למזכרת."

הפגישה שלנו בחווה בבלגיה הייתה כל כך מרגשת, והזמן חלף כל כך מהר, הייתי איתם יומיים בלבד.

ישנתי במיטה שבקומה השניה ובבוקר התעוררתי כמו בחלום...לנגד עיני אותו מראה כפרי מילדותי.

הוא נראה לי הרבה יותר ירוק ויפה היום מבעבר. הריחות והאוויר, מגדל הכנסייה הקטנה של הכפר, המבצבץ מעל לבתים הקטנים, הפגישות המרגשות עם השכנים שעדיין זכרו וידעו אפילו לקרוא בשמי...כל אלה כמעט השכיחו ממני את האבן הקטנה שהבאתי. ממש ברגע האחרון, כשעמדתי לעזוב, נזכרתי בה. הוצאתי אותה משקית הפלסטיק. מסרתיה לבני המשפחה ואמרתי: "הנה הבאתי לכם אבן מהגינה שלנו בהרצליה, מישראל, בה אני חי עכשיו".

לואיס, בעלה של אמלי, התבונן באבן, מסר אותה לגיסתו, הנזירה מריה, לפתע לקח לואיס פטיש מארגז הכלים שלו, ואמר: "חכו רגע!" ויצא במהירות מהחדר. כעבור רגע חזר, ומסר בידי חתיכת לבנה אדומה. "הנה קח!" אמר, " זה שייך לקיר עלית הגג בה הסתתרת". השתרר שקט לרגע, בו יכולתי לשמוע את דופק לבי.

  
עליית הגג בחווה, בה הסתתר ז'קי בשנת 1944 (צולם בשנת 1971)     

           


















     חתיכת לבנה אדומה מעליית הגג בחווה ב Buggenhout

     שם הסתתרתי בין 1944 – 1946. את חתיכת האבן קבלתי

     מלואיס בביקורי בשנת 1991

בתום הצפיה בסרט "באבי יאר" יכולתי שוב להאזין לנאום היוצא דופן של הסופרת והמתרגמת רות בונדי,

ניצולת אושוויץ, הנושאת דברים ביום עיון לרגל פתיחת התערוכה של "ארכיטקטורה של רצח" ביד ושם

ב- 25.1.2010 המציגה את סרטוני הבנייה של מחנה אשוויץ-בירקנאו. המקום בו נספו הורי היקרים ב 1943. אילו יכולתי, הייתי צורב באותיות קידוש לבנה את דברי רות בונדי, גבוה גבוה

בשמים, בצריבה כה חזקה ומיוחדת, ששום אדם בעולם לא יכול היה למחוק את הדברים.

לנצח נצחים! אני כל כך מזדהה עם כל מילה! הלוואי ואימא ואבא היו יכולים לקרוא את דבריך, הם לא שרדו את אושוויץ. 
לחץ כדי לראות:  נאום רות בונדי ביד ושם

הסרט "באבי יאר" (עם כתוביות בעברית)

ב 29 בספטמבר 1941בבאבי יאר אשר בצפון-מערב קייב, באוקראינה, בוצע אחד הפשעים החמורים ביותר של המאה העשרים. ביום אחד,  נורו למוות  כ- 34,000 יהודים. בדרך נס הצליחה אלינור (נורה) להימלט. אחרי  60 שנים, כשהיא כבר אישה עשירה, ורבת השפעה בפוליטיקה הבינלאומית, היא מגיעה לקייב מולדתה כדי לחלוק כבוד על קברי יקיריה, ולמצוא את זו שהצילה את חייה. אבל הגורל לא הכין אותה למבחן נוסף:בבאבי יאר, היא פוגשת קצין גרמני, פשיסט לשעבר, ומסתבר שהקצין הזה  צייר את בנה על סף הקבר ...

הסרט חושף את פני הרוע שבאדם, אהבת האדם, מר גורלו וחוסנו.

משחק, בימוי ותסריט איכותיים ומעניינים. דרמה קולנועית משובחת.

מעט היסטוריה: (Babi-Yar) גיא ההריגה של יהודי קייב. באבי-יאר הוא גיא בצפון-מערב קייב שבאוקראינה. בפאותיו הדרומיים היו שני בתי-קברות, יהודי ונוצרי. ב- 19 בספטמבר 1941 נכבשה קייב בידי הארמייה השישית והקורפוס ה- 29 של הצבא הגרמני. לפני הכיבוש הצליחו יותר מ- 100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. ימים אחדים אחרי הכיבוש, מ- 24 בספטמבר עד 28 בו, פוצצו ברחובה המרכזי של העיר בניינים שהיו תפוסים בידי הממשל הצבאי והצבא הגרמני, ונהרגו בהם גרמנים רבים וכן תושבים מקומיים. אחרי המלחמה נודע, שאת הפיצוצים עשתה חוליה של אנשי נ.ק.ו.ד. (משטרת הביטחון הסובייטית) שהושארה בעיר למטרה זאת.

המוני היהודים שהגיעו ב- 29 בספטמבר 1941, למקום הריכוז הופנו לאורך רחוב מלניק לעבר בית-הקברות היהודי שבפאתי האיזור כולו, והשטח הפנימי, שכלל את בית-הקברות וחלק מבאבי-יאר, גודר בתיל ושמרו עליו השוטרים וחיילי הוופן ס"ס מהזונדרקומנדו, וכן שוטרים אוקראינים. סמוך לגיא נאלצו הקורבנות למסור את חפצי הערך שלהם, להתפשט ולהתקדם בעשיריות לעבר מדרגה בקיר הגיא.

שם נורו מנשק אוטומטי וגופותיהם נפלו לגיא. היורים, אנשי הס"ד וסיפ"ו, שוטרים וחיילי וופן ס"ס מהיחידה, התחלפו מדי כמה שעות. בסוף היום כוסו הגופות בשכבה דקה של אדמה.

בימים 29 בספטמבר ו- 30 בו נרצחו, על-פי הדינים-וחשבונות של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים.

שריפת הגוויות התחילה ב- 18 באוגוסט ונסתיימה ב- 29 בספטמבר 1943. בבוקר אותו יום נודע לאסירים שעומדים לרצוח אותם, מכיוון שכבר תוכננה בריחה, הוחלט, בהתייעצות חפוזה, לפרוץ עוד באותו לילה. אחרי חצות פרצו 25 אסירים בחסות החשיכה והערפל שירד על הגיא, ונסו לכול עבר. 15 הצליחו להימלט והשאר נורו במנוסתם או נרצחו ביום המחרת.

עבודת הטשטוש הנאצית כה הצליחה, עד שלא נשאר זכר לקברות ההמונים בבאבי-יאר. זמן רב לא הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנרצחים. בימי 'ההפשרה' בהנהגתו של חרושצ'וב, כשהפך המקום לאתר עלייה-לרגל, עלתה התביעה להקמת אנדרטה במקום, בין משמיעי התביעה היו הסופרים איליה ארנבורג וויקטור נקרסוב, אך בלא הועיל.

ב- 1961 פירסם המשורר יבגני יבטושנקו פואמה, 'באבי-יאר', הפותחת במילים:

'על באבי-יאר אין יד ואין מצבת.ערוץ תלול – כדמות גולל על קבר.אני אחוז אימה'.

כעבור שנה הלחין דימיטרי שוסטקוביץ מוסיקה לשיר של יבטושנקו וכללה בסימפוניה השלוש-עשרה שלו. נוכח תגובתם השלילית של השלטונות נאלץ שוסטקוביץ להכניס שינויים בשיר שבסימפוניה, והנוסח של הסימפוניה השלוש-עשרה שהושמע בברית-המועצות הוא 'המתוקן'. שתי היצירות, השיר והלחן זכו לתהודה עצומה הן בברית-המועצות והן מחוצה לה, והגבירו את הלחץ והדחף להקמת אנדרטה בבאבי-יאר. ב- 1966 נערכה התחרות בין אדריכלים ואמנים, על תכנון אנדרטה, וב- 1974 נסתיימה הקמתה. האנדרטה איננה מציינת כי יהודים היו בין הקורבנות שנרצחו במקום.

לחץ כדי לראות: הסרט: באבי יאר